לפני שהיה סליידר, היה אלתור. רוכבים בשנות השבעים עטפו את הברכיים בסרטי דבק, גזרו פלסטיק ממשקפי קסדות, חתכו אריזות חלב, והיו אפילו ניסיונות עם חתיכות עץ. כולם חיפשו את אותו דבר בדיוק: שהברך תחליק על האספלט בזמן שהצמיג דווקא ייאחז בו.
הטכניקה עצמה לא נולדה אצל מי שהפך אותה למפורסמת. הרוכב הפיני היחיד שזכה אי פעם בתואר עולמי בגרנד פרי הוא זה שהתחיל להישען פנימה ולהוריד את הברך אל הכביש, וקני רוברטס הוא שלמד ממנו והפך את זה לתורה שלמה.
ב‑1981 הציגה דיינזה את חליפת המרוץ הראשונה עם סליידרים מובנים. קראו לה דורבן, כי הם בלטו מאזור הברך כמו קוצים. באמצע אותו עשור הגיע החיבור בסקוטש, ומאז הצורה כמעט לא השתנתה.
מה שכן השתנה הוא התפקיד. הסליידר של היום הוא גם חיישן. הוא מוסר לרוכב מה זווית ההטיה ומה מצב האחיזה, בעיקר על מסלול רטוב שבו האחיזה גבולית, ורוכבים לומדים לקרוא את דפוס השחיקה שלו כדי להבין איך הם באמת יושבים על האופנוע. במקרי קצה הוא גם מציל. מארק מארקז דוחף אותו אל האספלט כדי להרים את האופנוע בחזרה מזווית שכבר נראתה אבודה.
הפרק עוקב אחרי הדרך מסרט הדבק ועד לתקנות ה‑FIM שקובעות היום מאיזה חומר מותר שהסליידר יהיה עשוי ואוסרות עליו להתיז ניצוצות או פסולת על המסלול, ומסביר למה דווקא הרכיב הקטן ביותר בחליפה הוא זה שמספר את סיפור ההתפתחות של רכיבת המסלול.
השאירו תגובה